בשביל לגמול קרוב מהתמכרותו, גם על סביבתו הקרובה לקבל עזרה מקצועית – ולהתחיל בטיפול ברגשות האשם ובבושה.

מהרגע שבו אנו מבינים שאדם קרוב ויקר לנו הוא מכור (בין אם לסמים, אלכוהול, הימורים או כל התמכרות אחרת) חיינו שלנו משתנים. מצד אחד הרצון העז להיות שם בשבילו ומהצד השני ההתמודדות שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם. ההתמקדות של רוב המערכות היא במכור, פחות בבני המשפחה ובקרובים שמסביבו. לעתים קרובות בני משפחה מאמינים שהתנהגותם היא זו שגרמה להתמכרותו של יקירם. הם מאמינים שלו התנהגותם או יחסם היו שונים, בן המשפחה היה מפסיק התמכרותו. כששינוי שכזה איננו קורה, הם מרגישים שמשהו לא בסדר איתם (בושה). 

הסטיגמה החברתית כלפי המכור היא שלילית ומגיעה עד כדי בוז. החברה תופסת על פי רוב את המכור כאדם חסר עמוד שדרה וכחלש. על פי רוב ילווה יחס זה ברתיעה שניזונה מפחד הן מהמכור והן מפני ההתמכרות עצמה. תפיסת החברה את המכור אינה נשארת רק כלפיו אלא מתרחבת גם כלפי הקרובים לו. הסטיגמה הזו גורמת לבושה ולאשמה, ומונעת מהמכורים וגם מקרוביהם לבקש עזרה מקצועית. 

אשמה אומרת "אני עושה משהו נורא ורע ואסור שאחרים ידעו עליו כי אז יתרחקו וימנעו ממני, ישפטו אותי ויבוזו לי". וכך קרובי מכורים נוטלים על עצמם, לא אחת, את תפקיד האחראים לכישלון.

בושה אומרת "עלי להסתיר את המעשים שלי, אם אנשים ידעו שאני עוקב אחרי המכור, מכפה עליו בעבודה, מחפש בחפציו או מסתיר את האלימות שלו הם יקטינו אותי, ישפטו אותי, יתרחקו ממני וירחיקו אותי מחברתם". כאשר קרובי המכור מאמינים שיש בהם משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו אודותיו, גם הם עצמם כבר לא יהיו ראויים לקשר אנושי, זוהי בושה. קרוביו של המכור עשויים להרגיש שערכם שלהם קטן בעיני עצמם ובעיקר בעיני החברה, לו רק ידעה. כעת הם נאלצים להתמודד גם עם הערכה עצמית וחיצונית נמוכה. המתביישים מבינים היטב את "החטא" שקרובם המכור והם עצמם ביצעו כלפי הנורמות החברתיות התקינות ומרגישים גם אשמה וגם בושה.

כשמשלבים את רגשי האשמה עם הבושה, כמעט שבלתי אפשרי להודות בפני אחרים או בפני עצמנו שאנו מתמודדים עם מצב שכזה. כאשר משפחות חשות אשמה או בושה על התמכרותו של מישהו שאכפת להן ממנו, הן מכחישות לא אחת את חומרת הבעיה ואינן פונות לעזרה. המכור יאשים את בן המשפחה. בן המשפחה עשוי להאמין שהתנהגותו שלו, במקום השימוש בסמים, היא הבעיה (אשמה). זהו מעגל בלתי פוסק של בושה ואשמה שלא ייפתר עד לקבלת עזרה מקצועית.

ההתמכרות של אדם יקר לנו משפיעה ישירות על המשפחה כולה. בני זוג, ילדים והורים העדים לבן משפחה הנאבק בהתמכרות, חווים נזק רגשי, כמו גם השלכות כלכליות, משפטיות, רפואיות ואחרות. ההשפעות של התמכרות לסמים ואלכוהול יכולות להיות גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. האמון מתחיל להישחק. התקשורת הופכת לקשה יותר, ומבליטה תסכול. בני משפחה רואים את קרוביהם סובלים מתופעות לוואי של סמים או לחלופין זעם כשהמכור, למשל, בהשפעת אלכוהול. אחרים עשויים לראות את קרוביהם יורדים במשקל במהירות, והופכים להיות בלתי ניתנים לזיהוי. חלקם עשויים שלא לשמוע מאדם אהוב במשך תקופה ממושכת, ואז לגלות יום אחד שהוא דר-רחוב או שנפגע חס וחלילה ממנת יתר. הלם כזה יכול לגרום לקרוב משפחה לסבול מטראומה קשה או לפתח מנגנוני התמודדות לא בריאים. גם הם זקוקים לעזרה מקצועית, לא רק המכור עצמו.

כשבני המשפחה והקרובים חשים בושה ואשמה, הם משתדלים בתחילה בעיקר למנוע מהמכור גישה לסמים, אלכוהול, הימורים וכדומה. המשפחה בדרך כלל לא פתוחה לשינויים אמיתיים. ללא הכוונה מקצועית, הם יחפשו פתרונות לטווח קצר, כגון מתן תירוצים למכור כדי שלא ייפגע מסביבתו, עזרה בתשלום חשבונות, אספקת מזון וכדומה. "פתרונות" אלה רק משאירים את הבעיה בחיים ומטפחים אותה. הפתרון הטוב ביותר הוא טיפול גם עבור המשפחה וגם עבור המכור עצמו. מדובר בטיפול ממושך בן חודשים, לפעמים שנים. שינוי עמוק לוקח זמן ומאמץ. על בני המשפחה והקרובים הנוספים לקבל אף הם עזרה להבין התנהגויות ולהקל על האשמה והבושה שלהם עצמם. הפתרון הוא פשוט, אך עד שאנשים לא יפרצו את ההכחשה הנגרמת על ידי בושה ואשמה, מעט ישתנה. כאשר הבעיות הלא מטופלות נמשכות, בני המשפחה מפתחים בעיות משלהם. קרובים של אנשים מכורים עלולים לסבול מאוד. תסמינים שכיחים כוללים: כאבי ראש, כאבי גב, בעיות עיכול, דיכאון, חרדה והתקפי פאניקה. 

בהחמרת הסטיגמה, אנשים מאמינים כי התמכרות ואלכוהוליזם הם בעיות "מוסריות" ולא מחלה או מצב בריאותי. אחרים עשויים לראות את המכורים כ"אדם רע" או "חוטא". עד שקרוביהם של המכורים לא יבינו שהתמכרות היא מחלה פיזית, רגשית, רוחנית וחברתית, הם ככל הנראה לא יפסיקו לחוש אשמה ובושה.

כדי להבליט את העניין נשאל אם בן משפחה חש אשמה ובושה כאשר אדם אהוב לו חולה בסוכרת או במחלות לב? במובנים רבים, התמכרות דומה למחלות אלו. סוכרת ומחלות לב הן מחלות גופניות המצריכות טיפול. אנשים חייבים לשנות את התנהגותם ואת עמדותיהם כדי להחלים ממחלה שכזו. חלק מההחלמות, כמו סוכרת, דורשות תחזוקה לכל החיים. זה נכון גם לגבי התמכרות. אם חולה סוכרת יבחר לאכול ממתקים, תהיה לו "הישנות". מכור בוחר לקחת סם לפי בחירה. מדוע אם כן משפחות כן כועסות כאשר מכור חוזר על התמכרותו, אך לא אם אדם סוכרתי או חולה לב חוזר על אכילה ואורח חיים שמסכן אותו? כיצד הייתם מרגישים, למשל, אם יקירכם הסובל מסוכרת או ממחלת לב היה מתגנב כל הזמן לזלול מאכלים לא בריאים לו, או אם לא היה נוטל תרופות כפי שנקבע? לו הייתם מסיעים את יקירכם החולה לרופא והורדתם אותו פעם אחר פעם, רק כדי לגלות שהוא לא הולך באמת לפגישה, אלא לקח את הכסף שנתתם לו עבור תרופות וקנה במקומן מזון שיהרוג אותו בסופו של דבר? סביר להניח שהייתם אמנם נסערים לכל היותר אבל מכיוון שאין לסוכרת, מחלות לב ומחלות כרוניות אחרות "סטיגמה" שלילית, סביר להניח שלא תרגישו בושה או אשמה. לא כך כשמדובר במכורים. כשלהתמודדות מצטרפות גם הבושה וגם האשמה – הסיפור הופך להיות אחר לגמרי. ובכדי להתמודד עם המציאות הזו כדאי שנפנה לעזרה מקצועית כמה שיותר מהר, לא רק עבור המתמכר עצמו, אלא בשביל הסובבים אותו.