מפת חשיבה של טוני בוזן ("מדריך למשתמש בראש") היא מפתח להתחדשות רגשית ומחשבתית. בתהליך היעוצי אנו נעזרים בתיאור גרפי וצבעוני של האופן שבו אנו חושבים ומקשרים למספר מטרות:

1. ארגון המחשבות ליצירת שקט נפשי 
2. התמודדות עם חוסר וודאות
3. כתיבה מארגנת ויצירת תוכנית עבודה
4. הכנה לאירועים ופגישות חשובות
5. למידה והפנמה של נושא חדש

דוגמא למפת חשיבה בנושא אינטליגנציה יצירתית

דוגמא למפת חשיבה בנושא מורכב:

סרנדיפיטי – הכישרון, לגלות באקראי, גילויים מוצלחים ובלתי צפויים

תכנון הרצאה

יש בהחלט, משהו רגיש ופועם בהיעדר של קרקע יציבה

כשהדברים מתפרקים… פמה צ'ודרון

"כשהגעתי לשם, הכל התפרק. כל הדרכים שבהם אני מגוננת על עצמי, כל הדרכים שבהן אני משלה את עצמי, כל הדרכים שבהן אני מחזיקה בדימוי עצמי מלוטש היטב – כל זה התפרק. לא משנה כמה השתדלתי, לא יכולתי לתמרן את המצב. הסגנון שלי שיגע את כולם, ולא הצלחתי למצוא שום מקום להתחבא בו.

תמיד חשבתי על עצמי כגמישה, כאשה, שמוכנה תמיד ללכת לקראת אחרים ושכמעט כולם מחבבים אותה. הצלחתי להחזיק האשליה הזאת במהלך רוב חיי. ואז גיליתי שחייתי במעין אי הבנה. לא שלא ניחנתי בתכונות חיוביות, אבל גם לא הייתי בדיוק סיפור הצלחה יוצא דופן.

כל מה שלא הייתי מסוגלת לראות בעצמי, הוקצן פתאום בדרמטיות. וכאילו לא די בזה, אחרים הציעו בחופשיות פידבקים בנוגע אלי ואל מה שאני עושה. זה כאב כל כך שתהיתי אם אי פעם אהיה שוב מאושרת… לא יכולתי ללכת לאיבוד בנסיון להצדיק את עצמי ולהאשים אחרים. מפלט מהסוג הזה לא היה בנמצא

על הקיר בחדרי היה מודבק שלט, שהיה כתוב בו: 'רק במידה שבה אנו חושפים את עצמנו עוד ועוד עד להכחדה, יכול הדבר שאין להשמידו להימצא בתוכנו'.

עם זאת כשהקרקע נשמטת ולא מצליחים למצוא אחיזה בשום דבר, זה כואב מאוד…כשאנחנו ממוסמרים לאמת, אנחנו סובלים. אנחנו מביטים במראה שבחדר האמבטיה והנה אנחנו עם הפצעונים, עם פרצופנו המזדקן, עם חוסר הנדיבות שבנו, עם התוקפנות והביישנות – כל הדברים האלה.

כאן נכנסת העדינות. כשהדברים לא יציבים ושום דבר לא עובד, אנחנו עשויים לקלוט שאנחנו על סף משהו. אנחנו עשויים לקלוט שזה מקום פגיע ורגיש, ושהעדינות הזאת יכולה לפנות לשני כיוונים. אנחנו יכולים להיסגר ולכעוס או לחילופין לגעת באיכות הפועמת הזאת. יש בהחלט, משהו רגיש ופועם בהיעדר של קרקע יציבה.

דברים שמתפרקים… אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה….

החיים הם מורה טוב וחבר טוב. הדברים משתנים תמיד, אם רק נוכל לראות זאת. דבר לא מסתכם, באופן שאנחנו אוהבים לחלום עליו, לעולם לא. שלב הביניים, הלא מאוזן במקצת, הוא מצב אידיאלי, מצב שבו איננו נתפסים, ואנחנו יכולים לפתוח את הלב, ואת התודעה שלנו אל מעבר לגבולותיהם. במצב הזה הכול רגיש מאוד, לא תוקפני, פתוח לגמרי."

דחוף לתת לעצמי / דוד אבידן           

                                        דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת,

                                        לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,

                                        לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.

                                        בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.

                                        זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,

                                        וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.

                                        לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,

                                        וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.

                                        עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.

                                        בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.

                                        אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.

                                        אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.

                                        אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.

                                        דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.

                                        הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.

                                        יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,

                                        אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.

                                        אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.

                                        הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.

                                        הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.

                                        הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.

                                        הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.

                                        כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

                                       © כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם